תהליך הטיפול כמעשה אהבה

באחד הטקסטים היפים שלה בפייסבוק פרסמה מלכה פלדנשטיין את המילים האלה:

"אני רוצה לדבר היום על החופש לא לרצות. לא במובן ריצוי (גם) אלא במובן רצון… אחת הנקודות שמתסכלות גברים רבים היא שהנשים שלהם לא יוזמות סקס… יש משהו שלדעתי הוא ממש חשוב לומר.

תשוקה יכולה לבוא רק כשיש לה חופש גם לא להיות. אחזור על זה:

תשוקה יכולה לבוא רק כשיש לה חופש לא להיות.

… זוגיות מיטיבה היא כזאת שהתשוקה יכולה להיות חופשית לבוא וללכת כפי הטבע שלה מבלי שהיעדר שלה יגרור פרצוף חמוץ או חשבונאות...

כשיש על התשוקה לחץ, אם מבפנים ואם מבחוץ, היא בורחת...

אז תנו לה את החופש לא להיות, אבל בנחת...אפשרו לעצמכם להתרווח אל האין...הרבה מתיקות מגיעה באין הזה. ואז, מתוך המתיקות, היא שוב באה לביקור…"

"כבר מיום ראשון אני יודע שאני לא רוצה לבוא" הוא אומר אחרי איחור משמעותי בפגישה שלנו.

אנחנו מדברים על החלק הזה שלא רוצה ואני מרגישה את הסגירות שלו "המפגש הקודם היה כל כך עמוס ומחר אני נוסע לסופשבוע משפחתי ואין לו כוחות להעמיק שוב" הוא אומר, מתנצל.

אני מקריאה לו את הטקסט של מלכה פלדנשטיין ומציעה "תדמיין את הטקסט הזה כמדבר על טיפול".

אנחנו משוחחים קצת על הזכות לא לרצות להעמיק רגשית "אז מה אם היום יום רביעי והשעה היא 12:00. האם זה אומר שאתה חייב לרצות להיחשף ולהעמיק?"

"לא" הוא עונה בכנות ואני מרגישה את העול שהוסר מכתפיו.

שוחחנו ביננו על ההחזקה של טיפולים קונוונציונלים בהם אתה מחוייב ליום ושעה מוסדרים ומחוייב בתשלום עליהם גם אם לא הגעת. "ומה אם ביום שלישי לא בא לי?" אני נזכרת בפרסומת המפורסמת של שנות ה-90 ותוהה על היתרונות והחסרונות שיש בפורמט הקבוע והמחייב.

שניים יושבים בקליניקה ומתמסרים לתהליך ההתמקדות.

הם יכולים להיות גבר וגבר, גבר ואשה, אשה ואשה - זה לא משנה, המהלך ידוע מראש:

אחד מהם עוצם עיניים ומתמסר לתחושות של הגוף, למה שעולה בתודעה, לרגש, לזכרון, והאחר תומך.

התהליך של המתמקד הוא מה שיוביל ויתווה את הקצב והמהלך הוא איטי, קשוב ועדין.

על פניו, המטפל, זה שמלווה ותומך את הצלילה הרגשית הזו הוא זה עם האיכויות הזכריות בתהליך: הוא שמוביל, חושף ומאפשר למטופל לחוש את העומקים שמתגלים.

בפועל, בזמן אמת, שניהם רגישים וקשובים מאד. שניהם חשופים.

ככל שתהליך הטיפול מעמיק, משהו נרקם והולך בין שניהם: אינטראקציה עדינה שנוצרת על מנת לתמוך בצעדים הבאים.

התהליך הטיפולי, כמו מעשה האהבה, הוא מהלך מובנה ועם זאת ספונטני. הוא מכיל אינסוף משתנים וגם בו, לב העניין הוא יצירת מרחב בטוח להתמסרות שמאפשרת חדירה רגשית .

ג', שנמצאת איתי בתהליך כבר יותר משנה, מגיעה לקליניקה אחרי סדרה של ביטולים "את יודעת" אני אומרת לה כמה דקות אחרי שהפגישה מתחילה "אחרי כל מה שדיברנו עליו במפגשים הקודמים בנוגע להסכמה מלאה לקיום יחסי מין, על היכולת לומר 'כן' ו'לא' ברורים, אני מרגישה שגם בינינו יש משהו שאת רוצה לומר ולא אומרת". אנחנו מדברות על הצורך שלה לסיים את התהליך והקושי שלה לומר לי את זה ולחשוב על ההשלכות שיש למהלך.

ג' מכירה היטב את המהלך הזה, את היכולת שלה לרצות ולהבליג על הצורך האמיתי שלה, על מנת לשמור על 'שלום בית' ואני יודעת שלרוב, מי שנוטה לרצות בחיים או בזוגיות, ימצא את עצמו מרצה גם את המטפל ומתקשה לנהל את הקצב והגבולות של התהליך. במקרים כאלה, מטפל שאינו עירני עלול למצוא את עצמו 'אונס' מטופל/ת שמנסה למצוא את הדרך לומר 'די'.

אני חושבת על כל זה בזמן שאנחנו משוחחות ומבינה עד כמה קל לחצות גבולות בקלינקה טיפולית בה, בשם הזמן, השעה וה'צריך' שניים עלולים למצוא את עצמם חודרים לנבכי נשמתו של האחד מבלי שתהיה שם הסכמה מלאה.

לאורך השנים למדתי לזהות ולנסות להבין את מהות ההעברה בזמן אמת : האם הריצוי של המטופל/ת בקליניקה הוא שחזור למערכת היחסים שלה/ו ואם כן, עם מה אני כמטפלת מזדהה כשזה קורה ?

האם אני מזדהה עם הצד שדורש 'לספק את הסחורה' ולהגיע לטיפול גם אם משהו לא מדוייק ?

האם אני נפגעת מהדחיה ?

האם מה שקורה בקליניקה עכשיו הוא נושא חדש שעניינו שליטה וגבולות או שהגיע הזמן להרפות מהתהליך ולהפרד ?

כמו במעשה אהבה פיזי, גם תהליך טיפולי מזמין לבדוק בכל שלב מה מתאים עכשיו: להמשיך או לעצור, להעמיק או להרפות.

הדמיון למעשה האהבה נמצא גם בעוד אופנים במרחב הטיפולי: ההתרגשות הפיזית שעולה כשמשהו חדש מגיע ומתבהר, השאלה הקבועה לגבי המקצב הנכון והדיוק של הרגע ('למה את/ה זקוק/ה ממני כשאת/ה עם כל זה?'), האינטימיות, השפה החדשה שנוצרת והריקוד העדין של המפגש.

טיפול רגשי מזמן את המטפל להפוך למאהב הקשוב והעדין ביותר ועדיין, לאפשר למטופל לחצות גבולות ולהגיע למקומות שמאתגרים אותו. להגן, לערסל או לעמת - הכל מתוך הקשבה אמיתית לתהליך ולמקומות אליהם נכון להגיע.