של מי העצירה הזו

" י. נשוי לאישה בלתי נסבלת" אני חושבת ביני לבין עצמי באירוע רב משתתפים "הוא כזה איש מתוק ועדין, למה הוא איתה…" אני ממשיכה לתהות.

היא מדברת בקולניות, זקוקה לבמה אינסופית ותובעת את כל תשומת לב הסובבים. "אבל" אני ממשיכה לחשוב לי "מה אם י. היה נפרד ממנה, האם הוא היה מוצא אחת דומה או שהיה בוחר במישהי אחרת?"

התבוננתי בו מהצד בחסות האירוע, תוהה לגבי החלקים שבו שאני כבר מכירה ותהיתי: מה אם ד. אשתו, מייצגת בעצם חלקים שלו – שהוא לא נותן להם ביטוי?

מה אם י. הוא לא קרבן, אלא בחר לחיות עם זו שמחצינה חלקים בו שהוא לא נותן להם מרחב?

הסתכלתי על עוד זוגות סביבי ותהיתי: מה אם ההיא שחיה עם בעלה אותו היא מגדירה כמוזנח ובטלן, בעצם בחרה בו מאחר והיא לא מאפשרת לחלקים מוזנחים ובטלים בה ביטוי במציאות ?

ומה איתי? אילו חלקים בבן הזוג שלי – שקשה לי אתם – הם בעצם חלקים שלי שהוא נותן להם ביטוי?

גלגלתי את המחשבה הזו בראש, נעה בין תאוריות פסיכולוגיסטיות שונות ומחשבות על בחירות שאנחנו עושים בזוגיות ונדדתי אל התחום שכרגע מרתק אותי ביותר: המיניות.

האם זה שמגיע לטיפול בגלל שאשתו מסרבת לקיים יחסי מין, למעשה בחר במישהי שתעצור את המיניות שלו, ואולי המעצור הוא למעשה משהו בו שהיא מייצגת?

המחשבה שאנחנו בוחרים בבני זוג שמחצינים חלקים שאצלנו לא יכולים להביא לידי ביטוי, משאירה את כל ה'בעיות' בקשר בלי כתובת ברורה.

בעולם המיניות הזוגית- מאחר ועכבה אצל אחד מונעת עונג אצל האחר, ובגלל התלות שנובעת מבלעדיות היחסים המונוגמיים-  הבעיות הן תפוח אדמה חם: חייב להיות אשם ולרוב בני הזוג משליכים את האשמה זה על זו.

במקרים בהם האישה לוקחת את האשמה על עצמה, היא מגיעה לתהליך על מנת לחזור להתחבר אל התשוקה שלה/ על מנת ללמוד עוד על כאבי הנרתיק שלה/ על משקעי העבר/ החינוך והגוף ששקעו בה.

נשים נוחות יותר לבוא לתהליך ואכן, הן מפיקות ממנו המון אבל, מה בקשר לחלקים שקשורים בזוגיות? האם עבודה לעומק הסוגיה המינית אצלה מבטיחה בוודאות שמשהו במיניות הזוגית ישתנה?

במקרים בהם האישה היא ה'אשמה', הגבר נשאר עם הטייטל החיובי של זה שמחובר לתשוקה שלו, זה שרוצה סקס והוא נמנע ממנו 'בגללה' אבל, האם באמת כל זה תלוי רק בה? האם שינוי יכול לקרות אם הגבר לא נוגע בכלל בבעיות המיניות שלו? ובעצם, השאלה המעניינת ביותר היא: איזה חלק בו, באופן לא מודע בחר (וממשיך לבחור), באותה אישה שמחזיקה את מעצור המיניות?

ומה קורה כשה'בעיה' היא אצל הגבר למשל: גבר עם בעיות תפקוד שגומר מהר – האם בסיום תהליך מוצלח, יחסי המין בין הזוג יחזרו להיות מלאי און או שאז תאלץ גם בת הזוג שלו להתמודד עם עצירה שכעת אין מי שיחזיק בתור הקשר?

של מי העצירה הזו בעצם והאם, ברגע שאחד מבני הזו עושה תהליך, העניין ייפתר או יחפש ייצוג/אדם אחר?

לפי הקונסטלציה המשפחתית בעיה היא לא מושא התחבטות פנימית, אלא גורם שנמצא בתוך המערכת ולכן, עניין בין בני זוג הוא לא נושא אישי אלא מערכתי ויש להתבונן עליו ככזה.

'הטראומה מחפשת גוף' – כך אומר ברט הילינגר מפתח הקונסטלציה המשפחתית – ולכן, הטחה הדדית או לקיחה בלעדית של נושאים עמוקים בקשר כמו: אשמה, חוסר חשק, ביטחון, תקשורת ועוד – הם עקרים.

"בזוגיות ישנם הדהודים לשני הכיוונים " מסביר ישי גסטר, מנחה ומלווה תהליכי קונסטלציה משפחתית וארגונית "כלומר, מה שמושך אותנו האחד אל השנייה בתחילת הדרך הינו סוג של השלמה, או – הדהוד מערכתי. משהו מהמערכת שלו מהדהד משהו מהמערכת שלה ויש הבטחה של השלמה או רזולוציה של הסיפורים המהדהדים. אבל לפעמים קורה שלאחר זמן, בדיוק אותה ההשלמה תרחיק אותנו האחד מהשנייה".

ומה לגבי זה ש'מתנדב' להגיע לבד לתהליך ? הקונסטלציה רואה את הסוגיה הזו בדרך מאד מסוימת "בזוגיות יש עולם ומלואו בו הוא עושה בשבילה והיא בשבילו, גם בהתקרבותם וגם בהתרחקותם. וכך גם בטיפול" מוסיף ישי גסטר "זה שלא מגיע לטיפול ממלא תפקיד בשביל הקונסטלציה של זאת שמגיעה לטיפול. זה שלא מצליח ממלא תפקיד לקונסטלציה של זאת שמצליחה, ולהפך כמובן.

אם נהיה תלויים בכך שהצד השני יעשה גם משהו יהיה קשה למצוא תנועה חדשה ולכן, זו שיכולה או פנויה עושה, עושה למען עצמה, עושה למענו ולמען שניהם. אם תישאר זה יהיה למען שניהם ואם תלך זה יהיה למען שניהם".

ג. נשוי לאישה המונעת ממנו לגעת ברוב חלקי גופה. ג. מתאר את התסכול בלגעת אך ורק לפי גבולות גוף ברורים "כל כך הרבה מותר ואסור" הוא אומר "כל כך הרבה חלקים ממנה שנגיעה בהם עלולה לעצור את כל המהלך". מצד שני הוא לא כועס על אשתו אלא רק מספר על אירוע מיני זה או אחר ועל החשש שהולך ונבנה בתוכו עד כדי עצירה ואי-ידיעה מוחלטת כיצד לנהוג.

מנקודת מבט תהליכית אפשר להתבונן לעומק על הצורך של אשתו, על ההיסטוריה שלה ועל הבקשה העמוקה שלה ממנו. אפשר גם לתהות איך ניתן להחזיר את תחושת המסוגלות של ג. בחיי המין המשותפים ולתקשר עם אשתו את חוסר הנוחות שלו בתוך האקט. אפשר להעמיק לתוך העבר המיני של השניים ולתהות מה קורה בזמן הווה – לאור ההימנעות של שניהם מקיום יחסי מין לאחרונה.

אבל אפשר גם להתבונן על כל זה אחרת:

יש פה שלושה חלקים

גבר

אישה

מותר-אסור

כרגע, 'מותר-אסור' מוחזק על ידי האישה, אבל ג. שותף: הוא ידע על הגבולות המיניים של אשתו עוד בתחילת הקשר ובחר בה כך. למעשה, הוא מספר שבאותם ימים ראשונים של הקשר, היכולת שלה להיפתח אליו ולאפשר לו לגעת בה למרות הקושי שלה, יצרו בתוכו התרגשות מסעירה.

אז, של מי בעצם ה'מותר-אסור'?

אם אשתו הייתה מגיעה לתהליך, לומדת את עצמה מעמיקה עם שאלת הגבולות בתוכה – איך זה היה עבור ג.?

מה המקום של 'מותר-אסור' אצל שניהם ומה היה קורה אם היא הייתה מתנערת ממנה- לאן 'מותר-אסור' היה הולך?

ההנחה היא שהמיניות של אשתו של ג. – משקפת אספקטים במיניות שלו עצמו.

הפילוסופיה ההתמקדותית מניחה את המונח Positive Implying ששואל: מה המובלע החיובי בתוך כל זה עבורנו? או בתרגום נקודתי: מה בהתנהגות המינית של אשתו נכון לג.?

עד כמה גבולות ואיסורים בתוך המיניות מדויקים גם עבורו?

או

האם אשתו מביעה חוויה כמוסה שלו?

דוגמה נוספת:

ש. לא נמשכת אל בעלה. כבר מספר שנים יש ביניהם 'סידור' לפיו הם שוכבים אחת לשבועיים, באקט שהוא בעיקר מחווה של רצון טוב מצידה אבל קשה לה רגשית. ש. מתגעגעת לחזור לחוש גלים של תשוקה, להיות מאוחדת עם הגוף הפיזי שלה, ומתביישת מבעלה על הצורך 'לזייף' מיניות עבור הפורקן המיני שלו.

ש. 'אשמה' בדפוס המיני שהתקבע בזוגיות, בזמן שבעלה מטיח בה שוב ושוב שהוא זקוק ליותר.

מנקודת מבט טיפולית, גם כאן אפשר היה להעמיק עם ש. אל מחוזות העבר, לחוש לעומק את טיב המעצור: את ההיסטוריה שלו, המבעים, העומק הרגשי שלו. אפשר לראות מה הוא יצר בתוך הזוגיות, לשאול מה אותו קושי מספר מעבר לחוויה המינית ומה יאפשר שינוי.

אפשר גם לתהות לגבי התקשורת בין השניים, להיזכר בתקופות סוערות יותר ולתהות מה גרם לשינוי, או שאפשר לראות שיש כאן :

גבר

אישה

מעצור

ולתהות: אם ש. הייתה נרפאת בדרך פלא, מתחברת אל התשוקה הרגשית והמינית שלה – מה אז היה קורה לקשר? איך אז היה מרגיש בעלה?

האם באמת הוא מייחל להתעלס אתה 3 פעמים בשבוע או שאולי לחלק בו נוח שכרגע ש. היא זו שמחזיקה את האשמה עליה?

אולי ברגע שש. תחזור להיות מינית בן זוגה יאלץ להיות בקשר עם המעצור?

ואם כל זה נכון, איך מרפאים את המערכת?

כאן שוב, אנחנו חוזרים אל עולם הקונסטלציה:

המעצור לא באמת באשמתו או באחריותו של אף אחד משני בני הזוג. הוא מבע של חלקים בתוכם שכרגע, ש. עומדת על הייצוג שלו (מזוהה עם חווית העצירה).

השלב המסקרן הוא לנתק את המעצור משני בני הזוג ולפנות אליו ישירות.

בדרך העבודה הקונסטלטיבית המהלך נעשית לרוב דרך שימוש בבדים המייצגים כוחות ואנשים במערכת, וניתן לפנות אל המעצור ולשאול אותו מאין הוא הגיע ומה התפקיד שלו בהקשר הנוכחי.

אפשר גם לראות איך כל אחד מבני הזוג מנהל דיאלוג עם המעצור ולתהות על הבחירה של ש. בלנכס אותו לעצמה – למרות המחיר אותו היא משלמת.

התבוננות מסוג זה מאפשרת עבודה רחבה יותר בלי אצבע מאשימה.

מכאן, אפשר לראות שאבדן הזקפה הוא העניין של הגבר אבל לא פחות מזה – של האישה, חוסר התשוקה, הקושי בתקשורת, דימוי הגוף, הבגידה והאשמה הם לעולם לא תיק שמונח על כתפי אחד מבני הזוג. הם תמיד של שניהם אבל לעולם יש את זה ש'התנדב' לקחת אותו על עצמו.

כך שאם נחזור אל י. ואל אשתו המעצבנת, נכון יהיה לשאול מה בו בחר שהיא תישא עבורו דווקא את הייצוגים הללו: את הקולניות, הפומביות הנזקקת והאם יש בו משהו שזקוק לכך שהיא תיקח עליה את הייצוג הזה עבורו – כי הוא לא יכול.

קל לשפוט זוגיות של אחרים, לחפש קרבן או אשם – גם במרחב הטיפולי- אבל, דווקא התהייה על מהות הבחירה – הפכה למעניינת.