רוצה לא רוצה

בסדנה שהנחיתי בקימברידג' הזמנתי את המשתתפים להתחיל לבדוק את מערכת היחסים שלהם עם נושאים 'מיניים'.

התרגיל היה ארוך ובסופו הם התבקשו לכתוב מילה/נושא/משפט על דף ולהניח אותו. השלב הבא היה לראות באיזה מרחק הם היו רוצים להיות ממוקמים ביחס לדף, ולהבין עוד על מערכת היחסים ביניהם.

הגבר היפני, מטפל בינאישי מכובד, הניח את הדף שלו על הרצפה והלך אחורה. הוא נעצר ואז גרר את הכיסא עליו ישב והעמיד אותו בינו ובין הדף. וכשהרגיש שגם זה לא מספיק הוא נעמד עם הגב אל הדף בקצה החדר כשהכיסא -עמוס החפצים האישיים שלו – ביניהם.

"עכשיו", הוא אמר באנגלית רצוצה, "אני יכול להציץ אל זה מעבר לכתף שלי, אבל רק להציץ".

כשאנחנו עובדים עם תהליכים עומק יש לקחת בחשבון שיהיו אתנו חלק שרוצה לעשות תהליך, להשתנות, להרגיש אחרת, וחלק שלא רוצה לעשות תהליך: חלק שפיתח את כל ההדחקה הזו מתוך סיבה מאד טובה.

חלק שרוצה וחלק שלא רוצה. גם כשנ' התקשר וקלטתי שאנחנו לא מצליחים לקבוע זמן ביומן, שאלתי אותו אם גם הוא שם לב לשני הכוחות שמשחקים פה: זה שרוצה לעשות מהלך ולטפל בעניין שקשור במיניות שלו, וזה שלא רוצה. נ' הסכים איתי. קבענו ושוב הוא ביטל כשהוא התקשר כדי לקבוע שוב, הזכרתי לו את השיחה שלנו בעניין ה'רוצה ולא רוצה' "כנראה ששני אלה יהיו נוכחים כאן" אמרתי "ואתה צריך לבדוק מי קצת יותר חזק כדי לראות אם אנחנו מתחילים או מחכים עם התהליך". הוא הסכים איתי. נפגשנו אבל, המפגש שהתנהל בסקייפ היה עמוס בנתקים והפרעות. נ' לא ויתר, החלק שרוצה, הצליח להביא אותנו עד כדי קביעה ומפגש אינטרנטי והחלק שלא רוצה הפריע למפגשים: נתקים, קושי להגיע ללב העניין והסחות דעת.

התעקשתי שנפגש אצלי בקליניקה למרות המרחק והנסיעה. אחרי שלושה מפגשים הצלחנו לתאר את החלק שלא רוצה כמו ערפל שממסך את כל מה שמנסה להגיע מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה "מה הוא לא מסכים שיקרה כאן?" שאלתי "שניגע באמת" הוא אמר. "הוא לא מסכים שניגע באמת, כי מה עלול לקרות?" שאלתי "זה יכאב" הוא דמע.

שני החלקים: הרוצה והלא רוצה, נמצאים בכל רמות התהליך, במיקרו ובמאקרו: בתוך מפגש אחד ובתוך כל המהלך השלם.

"אני פה כי אני רוצה לעשות שינוי/ אני מאד רוצה לגעת בכל זה/ אני מוכרח" אבל, בתהליך של אותו אדם שישקיע ממיטב זמנו וכספו יהיה שזור בחוטים שקופים החלק שלא רוצה: זה שדואג/ פוחד לגעת בלב העניין / שבנה שנים חומות של הגנה ולא בטוח שכדאי לשנות את הסטטוס קוו.

הנושא הופך מורכב אפילו יותר עם עבודה על נושאים שקשורים במיניות. לאורך השנים אני רואה איך תהליך שהתחיל עם נושא מאד ברור כמו: שאלות לגבי מגדר, חוסר תשוקה בזוגיות או התמכרות לפורנו, הופך לאורך המפגשים לתהליך רגשי שלא תמיד ממהר לחזור לנושא הראשוני.

אחת ההנחות עליהן מושתת התהליך ההתמקדותי היא שעליו לנוע בעדינות דרך כל המקומות שזקוקים לתשומת לב.

עד כה, במפגשים אישיים סביב נושאים שעניינם מיניות, אפשרתי לתנועה הזו לקרות גם אם ההקשר לנושא אתו התחלנו לא היה ברור עדיין אבל, לאחרונה אני מוצאת, שבמקרים מסוימים התנועה אל הנושאים-הרגשיים-העמוקים-האחרים היא עוד אחת ממערכות ההגנה. אמירה לא מודעת של הגוף שנשמעת קצת כמו :"הי, בואי נלך לכיוון הזה… זה מרגיש משמעותי…. נכון שזה לא קשור אבל תודי שזה נורא מעניין….."

ושוב הנושא שלשמו התכנסנו מונח בצד.

לאורך השנים, כמלווה של התהליך, מצאתי את עצמי נסחפת לתוך ההעמקה המקבילה הזו מתוך אמונה, המושרשת בהנחיה ההתמקדותית, שהחלקים הללו זקוקים להקשבה, ובסיום המהלך נבין מה הקשר העמוק שלהם אל הנושא.

אבל, לאחרונה אני מוצאת שלפעמים המיני לוקחת אל מחוזות נפש רחוקים ועמוקים שמבקשים שישהו אתם והקשר שלהם אל הנושא מעורפל אבל קיים, ולפעמים, המהלך אל הנפשי העמוק הוא עוד דרך להתרחק מהנושא שלשמו התכנסנו.

ההתמקדות מאפשרת למנגנון הפנימי העמוק של האדם להוביל, בהנחה שהוא זה שיודעת מה נכון עבורו כרגע ועל המנחה הממקד לתמוך בסקרנות במהלך.

המיניות מזמינה נוכחות טיפולית יותר ששואלת 'מי פה בעל הבית', מתי אנחנו מאפשרים לסוגריים רחבים להיפתח ומתי יש להחזיק את המהלך בתוך ההקשר.

ההנחה אתה למדתי לחיות היא שהחלק שלא רוצה שנעמיק, יעשה הכל כדי להגן על הדברים איתם הוא לא רוצה שנהיה בקשר. כשומר התהליך הוא יבחר לתמרון בתחכום ותבונה את הדברים כך שלא נוכל לגעת.

וכשעוסקים במיניות – ה'שומרים' הם לב העניין.

המיניות שלנו היא עולם אישי מאד, פרטי וסמוי מן העין. האיברים מוצנעים, התרבות והדת מכתיבים לנו לאורך מאות שנים שהעולם המיני הוא אפל, חשוך וגובל בחטא. בעולם המיני שלנו ממוקמים פחדי ילדות, טראומות, פנטזיות, דחפים ואיסורים. הוא נמצא 'אי שם למטה' ואפילו בינינו לבין עצמינו אנחנו לא מעיזים להודות עד כמה מורכבים הדברים כשנוגעים במיניות שלנו.

גם התהליך ההתמקדותי, שנע מתוך הקשבה לחלקים שמבקשים נוכחות רחבה יותר, לעיתי נדירות מגיע אל המיני באופן טבעי. המיניות-הרגשית שלנו שמורה וכדי להיות אתה בקשר נדרשים אחד מהשניים: הזמנה מפורשת ("תודה" אמרה לי אחת המשתתפות בסדנה "הייתי זקוקה לאישור כדי להסכים לגעת בנושאים שקשורים במיניות שלי. תודה שהענקת לי את האישור הזה") או תחושה של מרחב מכיל, אינטימי, בטוח וחף ממבוכה (כמו זו שאני מנסה ליצור בקליניקה, המאפשר לנושאים שקשורים במיניות לעלות, באופן טבעי).

אני מנסה, ועדיין לא פיצחתי את הדואליות הזו: הצורך הנואש כמעט של חלקים בעולם המיני שלנו להיות אתנו בקשר ובין השומרים: החלקים שאינם מאפשרים לנו להגיע ויעשו הכל על מנת שלא נתקרב למה שמונח שם מטה.

אני עדיין חוקרת את החיבור בין התמקדות ומיניות וברגעי הייאוש אני נזכרת גם בטוב:

כשנוצר מפגש של עומק עם תחושה מורגשת באיברי המין, מהלך מוביל לשיפט משמעותי שקשור לנושא רגשי-מיני, או שינוי שקורה בפועל בחיי המין של מתמקדים איתם אני נפגשת – אלה רגעים של אושר צרוף.

של ידיעה שכשהמערכת בשלה, והמהלך מדויק ונכון לה, ניסים יכולים לקרות.