מיניות וביקורת

לאורך השנים, למדנו לחשוב ולדבר על המיניות שלנו, למקם אותה ולסווג אותה מנקודת מבט הקובעת מה היא התנהגות לגיטימית ומה לא. למדנו להגדיר את המיניות שלנו דרך הסתכלות לצדדים והשוואה: איך אחרים עושים את זה, מה נהוג, מה נכון, מה מקובל ומה נורמלי.

למדנו להפנים את הדגם ההורי, ובהמשך הוספנו דגם חברתי, זוגי, פורנוגרפי, תרבותי ומגדרי.

האופן שבו אנחנו חושקים באחר, מתענגים, מפנטזים, משך הזמן הנחוץ לנו כדי להגיע לגירוי או לפורקן, סוג המגע, תכיפות העוררות המינית והשיאים שאנו חווים, נמדדים על ידי פרמטרים חיצוניים, ואנחנו משווים אותם ללא הרף למיניות אחרת. לפעמים ההשוואה היא לקבוצת הגיל שלנו, לפעמים למעגל המגדרי, לפעמים לבן/ת הזוג, ולפעמים למושא שפגשנו דרך מסרים תרבותיים או פורנוגרפיים.

את אותם קולות חיצוניים שאמרו לנו מה נכון ומה מותר, הפנמנו ובכך יצרנו את הקול הביקורתי הפנימי שלנו. הקול הביקורתי הפנימי, מסייע לרסן התנהגויות מסוימות ולשמור עלינו, אבל הדרך שלו לעשות זאת היא לרוב תוקפנית.

כדי למנוע חציית גבולות והתמודדות עם אשמה או שיפוטיות בעולם החיצוני, הקול הביקורתי הפנימי הוא לרוב שמרן מאד. הוא עוצר ומסרס מחשבות מיניות, הוגה מחשבות מעליבות ביחס לגוף או לאיברי המין שלנו, ומגנה את החופש לבטא את עצמנו דרך המיניות. הרבה חלקות טובות נהרסות על ידי המבקר הפנימי שלנו כי מבחינתו, על מנת להתנהג "נכון", עלינו להיות אדוקים יותר מכל קולות הביקורת החיצוניים שפגשנו.

באופן טבעי, גם המטפלים הם בני אדם שעברו דבר או שניים בכל מה שנוגע למערכות יחסים ומיניות. הם הפנימו קולות ביקורתיים, מנהלים מערכת יחסים עם המבקר הפנימי של עצמם ובנוסף, למדו באופן מקצועי מהן סטיות מיניות, פתולוגיות, התמכרויות וקצוות של מבני אישיות. שדה הטיפול רווי באמירות פנימיות וחיצוניות של 'נכון ו'לא נכון', 'מותר ו'אסור', ובמרחב כזה קשה מאד ללוות תהליך ממקום של הקשבה נוכחת, נטול שיפוט.

לאורך השנים,  חיפשתי דרך שתאפשר לי להקשיב למיניות כפי שהיא, בלי דעות מוקדמות, בלי ציפיות, ובעיקר, בלי להסביר לה, או לייעץ לה, איך היא אמורה להיות. בקשתי ליצור מרחב שבו ניתן להקשיב לאופן שבו היא רוצה לנוע, לחוויה שלה אל מול ההאשמות והניסיונות לשנות אותה, ולבקשה העמוקה שטמונה בה. השפה ההתמקדותית, הדרך שבה היא חוקרת והשאלות דרכן היא מאפשרת העמקה, התגלו כשער המדויק ביותר להקשבה פתוחה ומאפשרת.

אנחנו כל כך מורגלים בשיח מתנשא, שיפוטי או ביקורתי ביחס להתנהגות המינית שלנו עד שאנחנו שוכחים לעצור, לשבת ולהקשיב.

ההתנהגות המינית שלנו היא לא דבר רע או טוב - היא צורך, היא למידה, היא חוויה פוסט- טראומטית, היא תוצאה של חינוך וכמיהות של גוף ולב. הנטייה של הקולות הפנימיים המבקרים היא לבטל את החלק המיני או לומר לו מי הוא אמור להיות. היא אינה מביאה לשינוי מיטיב, אלא לתסכול ואפילו לדיכוי או מרידה.

לשמחתנו, אנחנו חיים בתקופה מופלאה לחקר המיניות. השינוי שהחל בשנות השישים של המאה הקודמת, העניק לאדם המערבי את הלגיטימציה לחקור עונג וחופש מיני. מגוון אמצעי מניעה, למידת האנטומיה של אברי המין, מחקרים על אורגזמה, תעשיית המין, פיתוח הוויאגרה – כל אלה מזמינים אותנו לחוות גוונים רבים של המיניות שלנו, אבל בעולם הרגש עדיין קיימת רמה גבוהה מדי של ביקורת.

כל אחד ואחת מאיתנו, מכירים רגעים שבהם אנחנו סורקים את הסביבה לקבלת אישור מיני - בשיחות חברתיות, מאמרים, ספרים, פודקאסטים - בכל אלה נחפש הדהוד. לפעמים הללו נותנים רגע של הישענות שקטה, ולפעמים הם יוצרים שיפוטיות נוספת, ומחזקים את התחושה שאנחנו מקולקלים.

המבקר הפנימי, זה שאומר לנו שאנחנו לא בסדר, שהמיניות שלנו דפוקה, שאנחנו לא עושים את זה מספיק, שאנחנו מכורים, אשמים, כבויים, דוחים או מסוכנים -מחפש אישורים חיצוניים לצדקתו וקל לנו להזדהות אתו. הוא נוכח באופן שגור ושכיח כל כך, עד שכבר איננו מבחינים בקיומו כקול נפרד.

בתוך הגוף הרגשי שלנו, לצד החלק המבקר, נוכח החלק המבוקר - זה שמגיב לקולות הביקורת בכיווץ, כאב, אישור או הכחשה. הדינמיקה הזו מייצרת תחושה של מאבק פנימי וכדי ליצור הבנה עמוקה יותר של הכוחות הפועלים, חשוב להקשיב הן לפחדים ולקושי של החלק המבקר והן לתחושה של החלק המבוקר.

החיישנים של המבקר הפנימי פועלים בכל רגע נתון ולכן, גם בקליניקה, אמירה שיפוטית מצד המטפל, תיקלט מיידית. אותה אמירה נחוות כפגיעה עבור החלק המבוקר וכך, בהרף עיין, הדינמיקה הטיפולית תשחזר את הדינמיקה הפנימית: מבקר ומבוקר.

ביקורת פועלת כמתקפה חוזרת על חלק בתוכנו, ולכן, כשמטפל מחזיק באג'נדה מסוימת, היא תייצר הדהוד לחרדה הפנימית שלנו. כך, כל רסיס של דעה או ביקורת שלו ייקלטו כמו חומר דשן לביקורת של המטופל על עצמו ויחזירו אותו לחוויה של מאבק פנימי.

על מנת להקשיב למטופל עלינו להכיר בחלקים הביקורתיים שחיים בנו, ולזהות חלקים ביקורתיים שמתעוררים בשדה. הדרך שמצאתי כיעילה ביותר, היא לתת לקול הביקורתי שלהם את זכות הדיבור ולאפשר לו להביע את נקודת מבטו – לא על מנת שנוכל לאמץ אותה, אלא כדי להכיר אותו טוב יותר. באותה מידה חשוב לפגוש ולהכיר את החלק המבוקר.

רק מתוך נוכחות עם שני אלה, אפשר יהיה להבין למה התהליך זקוק.