השאלות הנכונות

לעתים נדירות טיפול רגשי טוב, כמו שאני מבינה אותו, עסוק באמירה או במתן פתרונות.

טיפול טוב בנוי מהקשבה ומשאלת שאלות.

בקליניקה, אני אוהבת להישען אל אי-הידיעה ולנפות מתוכי את החלקים היודעים, המבינים, המנוסים והחכמים. שם אני, כמו שיוג'ין ג'נדלין כתב, מניחה אותם על ידי - למקרה שיהיה לי צורך בהם אבל, משתדלת להקשיב מתוך מקום נוכח, סקרן ומחפש.

שנים אני אוספת את השאלות הטובות ביותר במקומות שלטעמי הם מקור טוב.

ההתמקדות היא המקום הראשון. שם למדתי להקשיב באמת, לדעת מתי לשתוק, מתי להגיב, מתי להדהד ומתי לשאול. השאלות ההתמקדותיות הן הדבר היפה ומעניין ביותר שליקטתי והן אלה שאני חוזרת אליהן תמיד.

בלימודי הקונסטלציה המשפחתית עם ישי גסטר - ליקטתי שאלות מופלאות המאפשרות התבוננות במערכת הרחבה, העברה רב-דורית ותנועה בזמן.

השנה זכיתי ללמוד עם דנה גניהר את מושגי היסוד של ג׳נדלין, שם ספגתי הזמנות הקשורות למצבי חסימה או שינוי לא צפוי ('המעצור המצמיח'), והשבוע סיימתי לימודי קורס ׳טיפול זוגי בשיטת המובחנות והראויות׳ עם אמתי מגד, בו הצלחתי להתבונן בדינמיקות של זוגיות ומשפחה ולשאול שאלות מעגליות ושאלות מעמתות.

שאלות טובות הן דבר נפלא. בייחוד אלה שאין להן תשובה מיידית.

השאלות הכי טובות הן אלה שצריך רגע כדי להיות איתן, אלה שמצריכות שקט, אלה שצריך לקחת נשימה עמוקה כשהן נשאלות, אלה שהמטופלים אומרים עליהן 'המממ…. זו שאלה ממש טובה…"

שאלה טובה היא לא זו שמייצרת תשובה טובה אלא זו שפותחת מרחב פנימי, ומאפשרת מגע עם משהו שלא ידענו שנמצא שם. שאלה טובה היא זו שמייצרת את השאלה הבאה כך, שהפתרון מגיח כמו מעצמו.

בתהליך ההדרכה הארוך שמלווה את שנותי כמטפלת למדתי לענות על שאלה בשאלה. אני מודעת לאפקט המעצבן שיש לעניין ולכן נזהרת שם ועדיין, מבינה שכשמישהו אומר "הייתי רוצה לדעת מה את אומרת על זה" אני צריכה לעצור את האוטומט שרוצה לומר משהו (הרי תמיד יש לי מה להגיד, על כל דבר), ולחכות רגע.

אינטראקציה אנושית היא אחד הדברים החשובים בקליניקה, אבל גם אם אני מרגישה שנכון לאפשר לשיחה לקלוח, לרוב אני מוצאת שלמרות התחושה הנעימה שיש בשיתוף מניסיוני או באמירה של משהו חכם, התחושה בדיעבד היא לא תמיד טובה.

הפתרון שמצאתי אל מול שאלות ישירות היא תשובה בשני שלבים בסגנון: "לפני שאני אומרת את מה שעולה בי, אתה רוצה אולי לבדוק את הבקשה הזו? למה אתה זקוק עכשיו בעצם?"

לרוב, השאלה השניה היא הרבה יותר מעניינת וכך, הפניה אלי מוסטת הצידה.

הצורך להגיב הוא כל כך טבעי, שלקח לי שנים לרסן אותו ואז לקח לי עוד שנים כדי להחזיר אותו למרחב אבל בצורה מודעת.

בתחילת דרכי המקצועית הגיע אלי גבר צעיר שבזמן אחד המפגשים, נשכב על הספה, הניח יד על איבר המין שלו והקשיב לתחושות שעולות משם "הזין שלי מבקש שתניחי עליו יד" הוא אמר.

אני מודה שהבקשה שלו כל כך בלבלה אותי שלא הצלחתי לענות אלא רק להדהד את הצורך שעולה ואחרי שתיקה ארוכה שאלתי אם זה בסדר שאניח לו יד על הכתף. הוא תקף אותי ואמר שאני משחזרת את הטראומה שלו בכך שאני דוחה את הבקשה, ובסיום הפגישה עזב את הקליניקה.

עד אז הכלים שעמדו לרשותי היו התבונה והניסיון ההתמקדותי שלי אבל שום דבר לא הכין אותי לבקשה שכזו. במצוקתי הרבה פניתי למטפל אמתי מגד להדרכה חד-פעמית בה אמתי הציע שאלה נפלאה לסיטואציה שכזו והיא: "למה אתה בעצם זקוק ליד שלי שם ? למה היד שלך לא מספיקה עבורך ?"

מאז, לא נתקלתי בסיטואציה דומה. אולי כי לא הייתי זקוקה לרגעים כאלה בקליניקה כדי ללמוד את מה שכבר למדתי: שהאופציה לא להגיב ישר לבקשה אלא להציע הזמנה נוספת - היא הדבר המעניין באמת.